【漢語大詞典●玉顔】
<P align=center>【漢語大詞典●玉顔】<p><br>1.形容美麗的容貌。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>多指美女。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>戰國楚宋玉『神女賦』:“貌豊盈以莊姝兮,苞溫潤之玉顔。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>南朝宋鮑照『擬古·擬<靑靑河畔草>』詩:“明志逸秋霜,玉顔豔春紅。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐王昌齡『長信秋詞』之三:“玉顔不及寒鴉色,猶帶昭陽日影來。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>淸鄭文焯『謁金門』詞:“早是君心難恃,恨不玉顔先悴。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
2.對尊長容顏的敬稱。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>『燕丹子』卷中:“丹得侍左右,覩見玉顔,斯乃上世神靈保佑燕國,令先生(田光)設降辱焉。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
3.形容不老的容顏。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐元稹『台中鞫獄憶舊事』詩:“憶在開元觀,食柏練玉顔。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>明宋濂『雜體詩·效陸平原』:“君餐發靈和,神滋生玉顔。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>淸朱彛尊『壽孟叟』詩:“玉顔長可駐,不藉蘂珠經。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
4.形容和顏悅色。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>宋蘇軾『戎州』詩:“何足爭強弱,吾民盡玉顔。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
頁:
[1]